פוסט #1
לוקחת נשימה, וצוללת לתוך המים.
UNDERSEA זו יצירה עמוקה ופלואידית.
יצרתי אותה במהלך שנת 2020, לתוך 2021.. האמת היא שלא תיכננתי ליצור יצירה חדשה. באופן יומיומי בדמיון שלי ובלב, יצירות חדשות מגיחות כל הזמן (קונספטים/ דימויים על עיצוב חלל/ תנועות/ מוזיקה) ומשם עוברות למחברת, כמו מחכות שיגיע הרגע להגיח לעולם. כל יצירה שהעלתי עד כה, התחילה להתרחש אצלי בפנים כמה שנים קודם לכן. במובן המעשי, הרעיונות האלה ממתינים לזמן ולמקום הנכון כדי שיהיה סינכרון שיאפשר מימוש.
אבל היצירה הזו, היא כמו גל של מים ורוח שעברו דרכי וזעקו להתממש בלי קרקע מוכנה. אני חושבת שזה ביטוי מאוד מובהק לעובדה שליצירה יש אינרציה עצמאית, היא צורך, ויש לצרכים שלנו היגיון משל עצמם.. כאן היה כוח של ריפוי שהיה חזק מההיגיון.
בזמן שהתחילו הסגרים והבידודים והפחד וכל זה... היה בי הכרח חזק מאוד, פשוט לעשות. לקח זמן עד שהבנתי מה לעשות. תחילה הרגשתי שיכולת ההשפעה שלי על המתרחש היא דלה וזה היה מתסכל. ברמה הפוליטית עברנו שלוש בחירות ותחושת ייאוש כלפי התקווה לשינוי. ברמה הבריאותית מתקיים שינוי דרמטי במערכת החיסונית ובבריאות שלנו כחברה. ברמת הדמוקרטיה והשלטון פגשנו התמודדות ראשונה עם פריצה נוראית לצנעת הפרט. ברמה הכלכלית רוב מעמד הביניים נמחק והתפצל, החריף את הפילוג בין עשירים לעניים. ברמת הרגש אנשים רבים חוו וחווים דכאונות וחרדות. גם הרבה מוות נכח. הייתה גם מלחמה שם בדרך, זוכרים? כלכך הרבה קושי מכל כיוון ואני יושבת בית בבידוד. שואלת את עצמי מה היא יכולת ההשפעה האמיתית שלי מתוך המרחב המוגבל הזה? איך אני יכולה בכל זאת להרגיש שאני נותנת מעצמי כדי להתקדם ולקדם לכיוון של בריאת מציאות חדשה? הרי בשעה שהכל קורס נפתח גם שער של צמיחה מחדש. אז מה הם ערוצי הצמיחה שאני רוצה לכוון אליהם? איך אני יכולה לשזור חלקים מהאמונה שלי בתוך המציאות? בחרתי להיות נוכחת בערוצים הפתוחים לי, תנועה וטיפול- שם הרגשתי שההשפעה שלי ממשית. מצאתי כל דרך אפשרית להיכנס לסטודיו ולהפוך את ה'חזרות' לתירגול נפשי/ פיזי של הוויה, וחוויה. המילה 'חזרה' מרגישה לא מדויקת, בשעה שכל כניסה למרחב התירגול בסטודיו הרגישה חדשה ושונה מהמוכר. באותו הזמן, גם התחלתי לטפל ברפלקסולוגיה, פגשתי אנשים רבים שחוו מצוקות שונות בסקאלה רחבה של פתולוגית גופניות ונפשיות. באופן טבעי קרה החיבור בין מה שהתרחש בקליניקה הביתית לבין הבית הנוסף שלי - הסטודיו. מעל הסיפורים האינדיוידואלים השונים, ריחפה לה תודעה חזקה ומחוברת, כמו מחבקת את המיינד המבודד של כל אחד.ת לכדי יישות רחבה ומאוגדת. הדימוי הזה הפך להיות אלמנט מרכזי באופן שבו בחרתי לצייר את החלל ואת המהלכים בתוך היצירה. הפער בין הלבדות הפיזית ששהינו בה, לבין הקולקטיבית של הדימיון שהצליח לחבר בין אנשים.ות - פתח מרחב עצום ומעניין, שהפך לדימוי בפניך, ספיראלי ומתעגל בין קרקעית הים לבין השמיים והגלקסיה האינסופיים.
ברמת היישום הפרקטי, הייתה לגיטימציה חזקה יותר מאי פעם- לא לדעת. משום שחוסר הוודאות שררה בכל פינה והרבה הגבולות היטשטשו, מצאתי חופש באופן שבו ניגשתי לקיום היצירה, מרמת בחירת מרחב העבודה, לבחירת השותפים לתהליך...
הרגשתי צורך לתעד בזמן אמת את השינויים החדים שמתרחשים סביבי, ולהתחבר לעוד אנשים שהדרך שלהם היא ביטוי בגוף ובנשמה, כדי ליצור לעצמנו ולקהל, משהו שנוכל להתחבר אליו ולהתבונן בו מתוך התקופה הזו- כמו מזכרת לשיעורים החשובים שאנחנו עוברים בעת הזו, ביחד ולחוד. הדברים התנהלו באופן אינטואיטיבי מאוד, UNDERSEA כמעט קרתה בעצמה, קרתה לי ולמי שהיה חלק ממנה, הגיעה לעולם בזכות עצמה.
התחלנו בשורה של סדנאות פתוחות, ומשם קיבלנו את תמיכת פסטיבל 'נפגשות בכפר שלם' ועיריית תל אביב- שם עלינו עם 20 דקות ראשונות של תוצר אומנותי מתוך התהליך. משם קיבלנו את תמיכת מועצת התרבות של מפעל הפיס כדי להתקדם לכיוון יצירה באורך מלא, איתה הופענו פעם אחת בלבד באוקטובר בתיאטרון ענבל שבסוזן דלל.
נסעתי לתקופה של שלושה חודשים בהם יצרתי בגרמניה ובצרפת, ולקראת החזרה לארץ הגיעה הבשורה המשמחת כלכך על הבחירה של בית פרסקו לתת לנו לקחת חלק בתכנית שהות האמן בבית הלהקה. מהמטוס כמעט ישר לסטודיו.
לחזור אליה אחרי שעזבתי אותה לכמה חודשים זה כמו הכניסה הראשונה לים אחרי החורף. יש משהו שרוצה להתרפק על המוכר, להיות בשחרור. אבל יש גם היכרות מחדש והתאמה לעשות בין מה שהיה למה שעכשיו.
אנחנו נכנסות לסטודיו כשרוב קאסט הרקדניות המבצעות הן חדשות, מעין שילוב בין ללמוד יצירה קיימת למציאה של יצירה חדשה.
בתקופה הנוכחית היצירה ואנחנו קיבלנו מקום של ממש, בית לעשייה, ותמיכה הפקתית ואפילו משפחתית לתחושתי.
זה מקדם את היצירה ממקום של חזון שמבקש להתפרץ, למקום נוכח במציאות מאורגנת יותר. וזה מרגיש אחרת.
הסטודיו היה אז ספינת ההצלה שלנו, והיום הוא כמו עוגן בניסיון להתארגן מחדש בתקופת 'חזרה לשיגרה'. 'חזרה'.. גם כאן אני מוצאת את המונח הזה מאתגר לשימוש, אנחנו לא חוזרת למוכר, לא בשגרה, ולא ביצירה.
'בנייה לשיגרה'?
ההתאמות שאני נדרשת לעשות עבור הרקדניות שמבצעות כרגע את היצירה, כוללות שחרור מהרגלי תנועה, שחרור ממבנים או מהלכים שהגדירו את היצירה כפי שעלתה באוקטובר 21. מנגד אני מוצאת ביתר דיוק, מה הם עמודי הטווח של היצירה, זאת אומרת- על מה אסור להתפשר כדי להמשיך לקיים את רעיונות הליבה של היצירה. הימים הראשונים בתהליך הם בעיקר שטיפה של השראה והתרגשות, בהתחלה יש לי הכי פחות ציפייה למה שיצא בסוף. עם הזמן, לתוך החזרות מתחיל הלחץ הזה לצוץ. התחושה שאין זמן, הפחד מהלא נודע- שהרי לא תהיה זו יצירה אם הכל כבר נודע. יש מפגש ניגודי בין עבודה פרודוקטיבית, 'תקתקנית' כזאת, לבין הצורך לשהות ברעיון אחד לאורך זמן, להרגיש אותו, לחוות ולהתפתח בו מתוכו.. בינתיים אני מגלה שמבחוץ היצירה כנראה משתנה ומתפתחת אבל מבפנים היא מרגישה לי די אותו הדבר, זה מרתק ומחדד לי איפה נמצאת הנוכחות האמיתית של היצירה. יש אינסוף צורות ודרכים לבטא את אותו הרעיון בדיוק, אבל יש משהו בכאן ועכשיו שהוא ספציפי. באופן דינאמי תוך כדי התהליך, האינטואיציה שלי מסמנת לי מתי בחירה מסוימת )במהלך כוריאוגרפי או בתנועה( היא הנכונה ביותר. לא תמיד אני יודעת להסביר את זה באותו הרגע, ולרוב במעט פרספקטיבה והתבוננות לאחור אני מצליחה להבין את מה שהאינטואיציה - בחישוב המהיר והקסום שלה - הבינה לפניי.
פוסט #1
לוקחת נשימה, וצוללת לתוך המים.
UNDERSEA זו יצירה עמוקה ופלואידית.
יצרתי אותה במהלך שנת 2020, לתוך 2021.. האמת היא שלא תיכננתי ליצור יצירה חדשה. באופן יומיומי בדמיון שלי ובלב, יצירות חדשות מגיחות כל הזמן (קונספטים/ דימויים על עיצוב חלל/ תנועות/ מוזיקה) ומשם עוברות למחברת, כמו מחכות שיגיע הרגע להגיח לעולם. כל יצירה שהעלתי עד כה, התחילה להתרחש אצלי בפנים כמה שנים קודם לכן. במובן המעשי, הרעיונות האלה ממתינים לזמן ולמקום הנכון כדי שיהיה סינכרון שיאפשר מימוש.
אבל היצירה הזו, היא כמו גל של מים ורוח שעברו דרכי וזעקו להתממש בלי קרקע מוכנה. אני חושבת שזה ביטוי מאוד מובהק לעובדה שליצירה יש אינרציה עצמאית, היא צורך, ויש לצרכים שלנו היגיון משל עצמם.. כאן היה כוח של ריפוי שהיה חזק מההיגיון.
בזמן שהתחילו הסגרים והבידודים והפחד וכל זה... היה בי הכרח חזק מאוד, פשוט לעשות. לקח זמן עד שהבנתי מה לעשות. תחילה הרגשתי שיכולת ההשפעה שלי על המתרחש היא דלה וזה היה מתסכל. ברמה הפוליטית עברנו שלוש בחירות ותחושת ייאוש כלפי התקווה לשינוי. ברמה הבריאותית מתקיים שינוי דרמטי במערכת החיסונית ובבריאות שלנו כחברה. ברמת הדמוקרטיה והשלטון פגשנו התמודדות ראשונה עם פריצה נוראית לצנעת הפרט. ברמה הכלכלית רוב מעמד הביניים נמחק והתפצל, החריף את הפילוג בין עשירים לעניים. ברמת הרגש אנשים רבים חוו וחווים דכאונות וחרדות. גם הרבה מוות נכח. הייתה גם מלחמה שם בדרך, זוכרים? כלכך הרבה קושי מכל כיוון ואני יושבת בית בבידוד. שואלת את עצמי מה היא יכולת ההשפעה האמיתית שלי מתוך המרחב המוגבל הזה? איך אני יכולה בכל זאת להרגיש שאני נותנת מעצמי כדי להתקדם ולקדם לכיוון של בריאת מציאות חדשה? הרי בשעה שהכל קורס נפתח גם שער של צמיחה מחדש. אז מה הם ערוצי הצמיחה שאני רוצה לכוון אליהם? איך אני יכולה לשזור חלקים מהאמונה שלי בתוך המציאות? בחרתי להיות נוכחת בערוצים הפתוחים לי, תנועה וטיפול- שם הרגשתי שההשפעה שלי ממשית. מצאתי כל דרך אפשרית להיכנס לסטודיו ולהפוך את ה'חזרות' לתירגול נפשי/ פיזי של הוויה, וחוויה. המילה 'חזרה' מרגישה לא מדויקת, בשעה שכל כניסה למרחב התירגול בסטודיו הרגישה חדשה ושונה מהמוכר. באותו הזמן, גם התחלתי לטפל ברפלקסולוגיה, פגשתי אנשים רבים שחוו מצוקות שונות בסקאלה רחבה של פתולוגית גופניות ונפשיות. באופן טבעי קרה החיבור בין מה שהתרחש בקליניקה הביתית לבין הבית הנוסף שלי - הסטודיו. מעל הסיפורים האינדיוידואלים השונים, ריחפה לה תודעה חזקה ומחוברת, כמו מחבקת את המיינד המבודד של כל אחד.ת לכדי יישות רחבה ומאוגדת. הדימוי הזה הפך להיות אלמנט מרכזי באופן שבו בחרתי לצייר את החלל ואת המהלכים בתוך היצירה. הפער בין הלבדות הפיזית ששהינו בה, לבין הקולקטיבית של הדימיון שהצליח לחבר בין אנשים.ות - פתח מרחב עצום ומעניין, שהפך לדימוי בפניך, ספיראלי ומתעגל בין קרקעית הים לבין השמיים והגלקסיה האינסופיים.
ברמת היישום הפרקטי, הייתה לגיטימציה חזקה יותר מאי פעם- לא לדעת. משום שחוסר הוודאות שררה בכל פינה והרבה הגבולות היטשטשו, מצאתי חופש באופן שבו ניגשתי לקיום היצירה, מרמת בחירת מרחב העבודה, לבחירת השותפים לתהליך...
הרגשתי צורך לתעד בזמן אמת את השינויים החדים שמתרחשים סביבי, ולהתחבר לעוד אנשים שהדרך שלהם היא ביטוי בגוף ובנשמה, כדי ליצור לעצמנו ולקהל, משהו שנוכל להתחבר אליו ולהתבונן בו מתוך התקופה הזו- כמו מזכרת לשיעורים החשובים שאנחנו עוברים בעת הזו, ביחד ולחוד. הדברים התנהלו באופן אינטואיטיבי מאוד, UNDERSEA כמעט קרתה בעצמה, קרתה לי ולמי שהיה חלק ממנה, הגיעה לעולם בזכות עצמה.
התחלנו בשורה של סדנאות פתוחות, ומשם קיבלנו את תמיכת פסטיבל 'נפגשות בכפר שלם' ועיריית תל אביב- שם עלינו עם 20 דקות ראשונות של תוצר אומנותי מתוך התהליך. משם קיבלנו את תמיכת מועצת התרבות של מפעל הפיס כדי להתקדם לכיוון יצירה באורך מלא, איתה הופענו פעם אחת בלבד באוקטובר בתיאטרון ענבל שבסוזן דלל.
נסעתי לתקופה של שלושה חודשים בהם יצרתי בגרמניה ובצרפת, ולקראת החזרה לארץ הגיעה הבשורה המשמחת כלכך על הבחירה של בית פרסקו לתת לנו לקחת חלק בתכנית שהות האמן בבית הלהקה. מהמטוס כמעט ישר לסטודיו.
לחזור אליה אחרי שעזבתי אותה לכמה חודשים זה כמו הכניסה הראשונה לים אחרי החורף. יש משהו שרוצה להתרפק על המוכר, להיות בשחרור. אבל יש גם היכרות מחדש והתאמה לעשות בין מה שהיה למה שעכשיו.
אנחנו נכנסות לסטודיו כשרוב קאסט הרקדניות המבצעות הן חדשות, מעין שילוב בין ללמוד יצירה קיימת למציאה של יצירה חדשה.
בתקופה הנוכחית היצירה ואנחנו קיבלנו מקום של ממש, בית לעשייה, ותמיכה הפקתית ואפילו משפחתית לתחושתי.
זה מקדם את היצירה ממקום של חזון שמבקש להתפרץ, למקום נוכח במציאות מאורגנת יותר. וזה מרגיש אחרת.
הסטודיו היה אז ספינת ההצלה שלנו, והיום הוא כמו עוגן בניסיון להתארגן מחדש בתקופת 'חזרה לשיגרה'. 'חזרה'.. גם כאן אני מוצאת את המונח הזה מאתגר לשימוש, אנחנו לא חוזרת למוכר, לא בשגרה, ולא ביצירה.
'בנייה לשיגרה'?
ההתאמות שאני נדרשת לעשות עבור הרקדניות שמבצעות כרגע את היצירה, כוללות שחרור מהרגלי תנועה, שחרור ממבנים או מהלכים שהגדירו את היצירה כפי שעלתה באוקטובר 21. מנגד אני מוצאת ביתר דיוק, מה הם עמודי הטווח של היצירה, זאת אומרת- על מה אסור להתפשר כדי להמשיך לקיים את רעיונות הליבה של היצירה. הימים הראשונים בתהליך הם בעיקר שטיפה של השראה והתרגשות, בהתחלה יש לי הכי פחות ציפייה למה שיצא בסוף. עם הזמן, לתוך החזרות מתחיל הלחץ הזה לצוץ. התחושה שאין זמן, הפחד מהלא נודע- שהרי לא תהיה זו יצירה אם הכל כבר נודע. יש מפגש ניגודי בין עבודה פרודוקטיבית, 'תקתקנית' כזאת, לבין הצורך לשהות ברעיון אחד לאורך זמן, להרגיש אותו, לחוות ולהתפתח בו מתוכו.. בינתיים אני מגלה שמבחוץ היצירה כנראה משתנה ומתפתחת אבל מבפנים היא מרגישה לי די אותו הדבר, זה מרתק ומחדד לי איפה נמצאת הנוכחות האמיתית של היצירה. יש אינסוף צורות ודרכים לבטא את אותו הרעיון בדיוק, אבל יש משהו בכאן ועכשיו שהוא ספציפי. באופן דינאמי תוך כדי התהליך, האינטואיציה שלי מסמנת לי מתי בחירה מסוימת )במהלך כוריאוגרפי או בתנועה( היא הנכונה ביותר. לא תמיד אני יודעת להסביר את זה באותו הרגע, ולרוב במעט פרספקטיבה והתבוננות לאחור אני מצליחה להבין את מה שהאינטואיציה - בחישוב המהיר והקסום שלה - הבינה לפניי.
פוסט #1
לוקחת נשימה, וצוללת לתוך המים.
UNDERSEA זו יצירה עמוקה ופלואידית.
יצרתי אותה במהלך שנת 2020, לתוך 2021.. האמת היא שלא תיכננתי ליצור יצירה חדשה. באופן יומיומי בדמיון שלי ובלב, יצירות חדשות מגיחות כל הזמן (קונספטים/ דימויים על עיצוב חלל/ תנועות/ מוזיקה) ומשם עוברות למחברת, כמו מחכות שיגיע הרגע להגיח לעולם. כל יצירה שהעלתי עד כה, התחילה להתרחש אצלי בפנים כמה שנים קודם לכן. במובן המעשי, הרעיונות האלה ממתינים לזמן ולמקום הנכון כדי שיהיה סינכרון שיאפשר מימוש.
אבל היצירה הזו, היא כמו גל של מים ורוח שעברו דרכי וזעקו להתממש בלי קרקע מוכנה. אני חושבת שזה ביטוי מאוד מובהק לעובדה שליצירה יש אינרציה עצמאית, היא צורך, ויש לצרכים שלנו היגיון משל עצמם.. כאן היה כוח של ריפוי שהיה חזק מההיגיון.
בזמן שהתחילו הסגרים והבידודים והפחד וכל זה... היה בי הכרח חזק מאוד, פשוט לעשות. לקח זמן עד שהבנתי מה לעשות. תחילה הרגשתי שיכולת ההשפעה שלי על המתרחש היא דלה וזה היה מתסכל. ברמה הפוליטית עברנו שלוש בחירות ותחושת ייאוש כלפי התקווה לשינוי. ברמה הבריאותית מתקיים שינוי דרמטי במערכת החיסונית ובבריאות שלנו כחברה. ברמת הדמוקרטיה והשלטון פגשנו התמודדות ראשונה עם פריצה נוראית לצנעת הפרט. ברמה הכלכלית רוב מעמד הביניים נמחק והתפצל, החריף את הפילוג בין עשירים לעניים. ברמת הרגש אנשים רבים חוו וחווים דכאונות וחרדות. גם הרבה מוות נכח. הייתה גם מלחמה שם בדרך, זוכרים? כלכך הרבה קושי מכל כיוון ואני יושבת בית בבידוד. שואלת את עצמי מה היא יכולת ההשפעה האמיתית שלי מתוך המרחב המוגבל הזה? איך אני יכולה בכל זאת להרגיש שאני נותנת מעצמי כדי להתקדם ולקדם לכיוון של בריאת מציאות חדשה? הרי בשעה שהכל קורס נפתח גם שער של צמיחה מחדש. אז מה הם ערוצי הצמיחה שאני רוצה לכוון אליהם? איך אני יכולה לשזור חלקים מהאמונה שלי בתוך המציאות? בחרתי להיות נוכחת בערוצים הפתוחים לי, תנועה וטיפול- שם הרגשתי שההשפעה שלי ממשית. מצאתי כל דרך אפשרית להיכנס לסטודיו ולהפוך את ה'חזרות' לתירגול נפשי/ פיזי של הוויה, וחוויה. המילה 'חזרה' מרגישה לא מדויקת, בשעה שכל כניסה למרחב התירגול בסטודיו הרגישה חדשה ושונה מהמוכר. באותו הזמן, גם התחלתי לטפל ברפלקסולוגיה, פגשתי אנשים רבים שחוו מצוקות שונות בסקאלה רחבה של פתולוגית גופניות ונפשיות. באופן טבעי קרה החיבור בין מה שהתרחש בקליניקה הביתית לבין הבית הנוסף שלי - הסטודיו. מעל הסיפורים האינדיוידואלים השונים, ריחפה לה תודעה חזקה ומחוברת, כמו מחבקת את המיינד המבודד של כל אחד.ת לכדי יישות רחבה ומאוגדת. הדימוי הזה הפך להיות אלמנט מרכזי באופן שבו בחרתי לצייר את החלל ואת המהלכים בתוך היצירה. הפער בין הלבדות הפיזית ששהינו בה, לבין הקולקטיבית של הדימיון שהצליח לחבר בין אנשים.ות - פתח מרחב עצום ומעניין, שהפך לדימוי בפניך, ספיראלי ומתעגל בין קרקעית הים לבין השמיים והגלקסיה האינסופיים.
ברמת היישום הפרקטי, הייתה לגיטימציה חזקה יותר מאי פעם- לא לדעת. משום שחוסר הוודאות שררה בכל פינה והרבה הגבולות היטשטשו, מצאתי חופש באופן שבו ניגשתי לקיום היצירה, מרמת בחירת מרחב העבודה, לבחירת השותפים לתהליך...
הרגשתי צורך לתעד בזמן אמת את השינויים החדים שמתרחשים סביבי, ולהתחבר לעוד אנשים שהדרך שלהם היא ביטוי בגוף ובנשמה, כדי ליצור לעצמנו ולקהל, משהו שנוכל להתחבר אליו ולהתבונן בו מתוך התקופה הזו- כמו מזכרת לשיעורים החשובים שאנחנו עוברים בעת הזו, ביחד ולחוד. הדברים התנהלו באופן אינטואיטיבי מאוד, UNDERSEA כמעט קרתה בעצמה, קרתה לי ולמי שהיה חלק ממנה, הגיעה לעולם בזכות עצמה.
התחלנו בשורה של סדנאות פתוחות, ומשם קיבלנו את תמיכת פסטיבל 'נפגשות בכפר שלם' ועיריית תל אביב- שם עלינו עם 20 דקות ראשונות של תוצר אומנותי מתוך התהליך. משם קיבלנו את תמיכת מועצת התרבות של מפעל הפיס כדי להתקדם לכיוון יצירה באורך מלא, איתה הופענו פעם אחת בלבד באוקטובר בתיאטרון ענבל שבסוזן דלל.
נסעתי לתקופה של שלושה חודשים בהם יצרתי בגרמניה ובצרפת, ולקראת החזרה לארץ הגיעה הבשורה המשמחת כלכך על הבחירה של בית פרסקו לתת לנו לקחת חלק בתכנית שהות האמן בבית הלהקה. מהמטוס כמעט ישר לסטודיו.
לחזור אליה אחרי שעזבתי אותה לכמה חודשים זה כמו הכניסה הראשונה לים אחרי החורף. יש משהו שרוצה להתרפק על המוכר, להיות בשחרור. אבל יש גם היכרות מחדש והתאמה לעשות בין מה שהיה למה שעכשיו.
אנחנו נכנסות לסטודיו כשרוב קאסט הרקדניות המבצעות הן חדשות, מעין שילוב בין ללמוד יצירה קיימת למציאה של יצירה חדשה.
בתקופה הנוכחית היצירה ואנחנו קיבלנו מקום של ממש, בית לעשייה, ותמיכה הפקתית ואפילו משפחתית לתחושתי.
זה מקדם את היצירה ממקום של חזון שמבקש להתפרץ, למקום נוכח במציאות מאורגנת יותר. וזה מרגיש אחרת.
הסטודיו היה אז ספינת ההצלה שלנו, והיום הוא כמו עוגן בניסיון להתארגן מחדש בתקופת 'חזרה לשיגרה'. 'חזרה'.. גם כאן אני מוצאת את המונח הזה מאתגר לשימוש, אנחנו לא חוזרת למוכר, לא בשגרה, ולא ביצירה.
'בנייה לשיגרה'?
ההתאמות שאני נדרשת לעשות עבור הרקדניות שמבצעות כרגע את היצירה, כוללות שחרור מהרגלי תנועה, שחרור ממבנים או מהלכים שהגדירו את היצירה כפי שעלתה באוקטובר 21. מנגד אני מוצאת ביתר דיוק, מה הם עמודי הטווח של היצירה, זאת אומרת- על מה אסור להתפשר כדי להמשיך לקיים את רעיונות הליבה של היצירה. הימים הראשונים בתהליך הם בעיקר שטיפה של השראה והתרגשות, בהתחלה יש לי הכי פחות ציפייה למה שיצא בסוף. עם הזמן, לתוך החזרות מתחיל הלחץ הזה לצוץ. התחושה שאין זמן, הפחד מהלא נודע- שהרי לא תהיה זו יצירה אם הכל כבר נודע. יש מפגש ניגודי בין עבודה פרודוקטיבית, 'תקתקנית' כזאת, לבין הצורך לשהות ברעיון אחד לאורך זמן, להרגיש אותו, לחוות ולהתפתח בו מתוכו.. בינתיים אני מגלה שמבחוץ היצירה כנראה משתנה ומתפתחת אבל מבפנים היא מרגישה לי די אותו הדבר, זה מרתק ומחדד לי איפה נמצאת הנוכחות האמיתית של היצירה. יש אינסוף צורות ודרכים לבטא את אותו הרעיון בדיוק, אבל יש משהו בכאן ועכשיו שהוא ספציפי. באופן דינאמי תוך כדי התהליך, האינטואיציה שלי מסמנת לי מתי בחירה מסוימת )במהלך כוריאוגרפי או בתנועה( היא הנכונה ביותר. לא תמיד אני יודעת להסביר את זה באותו הרגע, ולרוב במעט פרספקטיבה והתבוננות לאחור אני מצליחה להבין את מה שהאינטואיציה - בחישוב המהיר והקסום שלה - הבינה לפניי.
